תושבי תמר היכנסו, שיעור ראשון בדומקרטיה, עלי

[אורח לרגע]

שלטון עם ולא שלטון רוב
המשמעות המילולית של המונח דמוקרטיה הוא "שלטון עם" (ביוונית: δήμος דמוס – עם, κράτος קרטוס – שלטון), או כדברי אברהם לינקולן: "שלטון העם, על ידי העם, למען העם".
אך משום מה, יש המפרשים אותה כ" שלטון רוב". על פי ההבנה המעוותת הזו, די בבחירות פעם כל כמה שנים כדי להתגנדר בתואר "דמוקרט". אולם לא כך הדבר. מפלגה בעלת הרוב, בלא מנגנוני בקרה, יכולה מהר מאד להפוך לדיקטטורה של הרוב על המיעוט. דוגמה מובהקת הייתה בעלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. וזאת בעקבות הכרעה בקלפי אם כי ברור כי בחירות אלו רחוקות היו משמירה על רוח הדמוקרטיה. אגב הרבה בחירות נערכו במדינות בעלות משטרים טוטאליטריים, אך ההפחדה, הגבלת חופש הביטוי והעדר החשאיות שהתלוו אליהן, הפכו אותן לריקות מתוכן.
בעקבות זאת, תוקנה ההגדרה של "שלטון הרוב" ל"השלטון לרוב, הזכויות לכול". אמנם, הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידיאל הזה. ועל הערכת טיבו המפוקפק של אידיאל זה הגיב וינסטון צ'רצ'יל בנימה סרקסטית: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו". אך דמוקרטיה אמיתית היא הרבה מעבר לצורת ממשל או לשיטת משטר ואינה מתגמדת לשלשול פתק בקלפי, כפי שרבים חושבים. התגמדות זו מביאה את הציבור לרתיעה מהדמוקרטיה ולמחאה כגון כרזה צינית זו שפורסמה לקראת הבחירות הקרבות.

אך לאמתו של דבר, דמוקרטיה היא קודם כל תודעה ותפיסה אידיאולוגית המכירה בשיווין זכויות של כל חלקי העם. וכאשר עם מחליט להקנות לעצמו מסגרת מדינית, אזי מדובר בשוויון זכויות של כל אזרחי אותה מדינה. אם כך, דמוקרטיה היא בעיקר דרך חיים בה אזרח חותר לבנות חברה בעלת הערכים המנויים לעיל. שוויון זכויות זה מבטיח לכל אזרח חופש ביטוי, מחשבה, דעה, תנועה, התאגדות, ובמסגרת זו, מוקנית לו הזכות להשפיע על החברה שבה הוא חי, ומתוך כך הזכות לבחור ולהיבחר. וזאת גם אם הוא שייך למיעוט חריג, מרגיז, שונה וכד'... וזהו יסוד מוסד של הדמוקרטיה להכיר בפריבילגיה של האזרח להחזיק באותן דעות מיעוט.
מניעה אחת מזכויות יסוד אלה דיה כדי להסיר את התואר "דמוקרטית" מכל מדינה. לדוגמה, המדינות הקומוניסטיות לשעבר קראו לעצמן " דמוקרטיה עממית" (והרי זהו כפל לשון), אך למעשה לא הייתה בהם כל דמוקרטיה באשר הממשל לא נבחר ישירות על ידי העם.
אך מה נאמר על מדינות כאנגליה, שבדיה, בלגיה, הולנד הנחשבות לפאר הדמוקרטיה? ובכן, גם הן אינן יכולות לזכות בתואר הנכסף. המשטר שם הוא מלוכני (גם אם הוא קונסטיטוציוני וסמלי). יש שם מלך או מלכה אשר אינה נבחרת אלא מורשת ומורמת מעם.
ובישראל? דוגמת צרפת וארה"ב, מדינת ישראל היא על פי עקרונות היסוד שלה (בהעדר חוקה) מדינה דמוקרטית, המקפידה על הפרדת הרשויות: המחוקקת, המבצעת, והמשפטית. אך לכל מדינה דמוקרטית, ובמיוחד בישראל הנמצאת במצב מלחמה מול אויב נטול כל תודעה דמוקרטית, אורבת סכנת ההסתאבות ו| או הכרסום. קבוצות לחץ אינטרסנטיות עלולות לפעול לערעור אותן עקרונות יסוד (לעיתים גם באמצעים כביכול דמוקרטיים). כדי להתגונן בפני מגמות אלה נוצר לאחרונה המונח המעוות של "דמוקרטיה מתגוננת". מונח זה הנו למעשה הצעד הראשון לעבר ביטול הדמוקרטיה.
שוב יש להדגיש כי ביסוד התודעה הדמוקרטית קיימת ההסכמה כי ניתנת לכל אזרח היכולת להשפיע. וזאת לא רק באמצעות הצבעה, אלא גם בהשתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן. יכולת ההשפעה זו אמורה להיות בלתי-תלויה במוצא, במעמד החברתי, במין, ובדת של אותו אזרח. ומכאן נולדה התפיסה של דמוקרטיה ישירה ע"י משאלי עם. שוויץ היא המדינה המודרנית הראשונה שהנהיגה דמוקרטיה ישירה. לדוגמה מתקיימים בה משאלי עם באופן תדיר על כל עניין הנוגע לציבור. שוויץ עשתה אפילו צעד עוד יותר משמעותי אל עבר דמוקרטיה ישירה בפיתוח המנגנון של "היוזמה האזרחית העממית" (בצרפתית: Initiative populaire ).
יוזמה אזרחית עממית היא הצבעה של כלל אזרחי המדינה על נושא מסוים. האזרחים עצמם הם שקובעים את הנושאים שעומדים להצבעה, במיוחד בדילמות שעומדות בפני המדינה: סכסוכים וגבולות, נושאים כלכליים ועוד."יוזמה אזרחית" שונה ממשאל עם בכך שהעם עצמו מביא את הנושאים להצבעה ולא הממשלה. כדי שיוזמה אזרחית תגיע להצבעה על ידי כלל האזרחים, היוזמים נדרשים לאסוף בדרך כלל מכסה כלשהי של חתימות. על פי רוב, מספיק לאסוף חתימות של אחוז אחד של האוכלוסייה כדי להכריח את הממשלה לקיים משאל עם. מ- 1884 ועד היום נערכו בשווייץ כ- 550 הצבעות, חלקן כיוזמות אזרחיות וחלקן כמשאלי עם.
לעומת שוויץ, לא נערך במדינת ישראל מאז היווסדה, ולו משאל עם אחד! הדבר מתמיה שבעתיים כאשר יודעים עד כמה מדינה זו משופעת בפערים פוליטיים, חברתיים, כלכליים. איך יתכן כי על דברים גורליים כמו גבולות הארץ, הסכמים מדיניים, יציאה למלחמה, חתימה על "הסכמי שלום" וכד'..., לא נערכו משאלי עם?
אין זה הפגם היחידי בדמוקרטיה הישראלית. אי-הפרדת הדת מהמדינה היא אבן נגף להתקדמות אל עבר דמוקרטיה ראויה לשמה. קיימים גם מוסדות בארץ אשר הן ירושה של הכיבוש האנגלי (כגון רשם האגודות השיתופיות), אשר מנוגדות לחלוטין לרוח הדמוקרטיה אך עדיין שורדות וממשיכות להזיק, בעטין של אותן קבוצות לחץ.
ומה בנוגע לשיטת הבחירות בארץ? ביסודה היא דמוקרטית ומבוססת על הוגנות, חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אדם קול שווה. אך בל נשכח כי בחירות הן לאו דווקא בחירות לכנסת. בתפיסה הדמוקרטית האמיתית, בחירות למועצות האזוריות או המקומיות, בחירות לוועדי מושבים או קיבוצים, ואף לוועדי עובדים ולוועדי בית, הנן חלק בלתי נפרד מהוואי דמוקרטי.
אם כך, הזכות להתמודד בבחירות הינה אלמנטארית בדיוק כמו הזכות להצביע. אז מה נאמר לדוגמה על הבחירות למועצה האזורית "תמר" בה ישנו רק מתמודד אחד ויחיד, מר ליטבינוף- ראש המועצה היוצא-, ומכבש הלחצים מופעל למנוע מאזרח מהשורה, מר חיים יטיב- תושב הר עמשא, להתמודד מולו בתואנה המגוחכת של " בזבוז כספי ציבור כי במילא אין לו סיכוי". כאשר מדובר במועצה האזורית העשירה ביותר בארץ הדבר נשמע יותר כהתחסדות, ובכל מקרה מערכת בחירות זו אינה ממונת מקופת המועצה! לעומת מועצת תמר, המועצה האזורית הר חברון הצנועה והענייה מקיימת בחירות דמוקרטיות הראויה לשבח עם לא פחות מ-5 מועמדים הקוראים תגר על צביקי בר חי, ראש המועצה היוצא.
עקרון נוסף מהותי בדמוקרטיה אמיתית הנו ביזור הסמכויות. אסור כי בידי אדם אחד ירוכזו סמכויות יתר. כי אז מהר מאד נגלוש אל עבר החולות הרעות כמו אוליגרכיה, נפוטיזם, ולבסוף דיקטטורה.
ועל כך אמר הוגה הדעות בקונין במאה הקודמת: לא עוד הרבה סמכויות בידי מעט אנשים, אלא מעט סמכויות בידי הרבה אנשים".
וזהו במשפט אחד לשד עצמותה של התפיסה הדמוקרטית.